פלג ואח' נ' אחים אוזן חברה לבניה בע"מ ואח'

החלטה

התובעים, הם המשיבים בבקשה (להלן: "הרוכשים"), הגישו תביעה זו לפיצוי בסך 402,403 ₪, כנגד המבקשים: הנתבעת 1, חברה העוסקת בתחום הבנייה למגורים (להלן: "החברה"), ואישית כנגד הנתבע 2 (להלן: "המנהל"), בעל החברה ואחד ממנהליה.

המבקשים, הם הנתבעים, הגישו בקשה למחיקת התובענה על הסף כנגד המנהל, הנתבע 2, בהעדר יריבות ובהעדר עילה.

כעולה מכתב התביעה, מדובר בתביעה בגין ליקויי בניה.
עיקר התביעה התמקד בחברה הנתבעת 1. התובעים ציינו כי החברה הפרה את הוראות ההסכם לעניין ביצוע הבניה, עריכת בדק ותיקונים ואחריות לביצוע העבודה.
בשולי כתב התביעה צוינה אחריותו האישית של המנהל, הנתבע 2, בטענה כי הוא היה מנהל החברה ובעל מניותיה, כי הוא היה מעורב בכל הליך הבניה וביקר במקום באופן תדיר, כי הוא ניהל את הבניה והיה מופקד על ביצוע העבודות במקום. הרוכשים עמדו בקשר ישיר ואישי עם המנהל, דיווחו לו על הליקויים ודרשו את תיקונם, והמנהל התרשל הן בהליך הבניה והפיקוח עליה והן בתיקון הליקויים.

טענות הצדדים

המנהל, בבקשתו למחיקה על הסף, הדגיש כי התובעים רכשו את הדירה מהחברה במסגרת הסכם עם החברה. המנהל לא התקשר באופן אישי עם התובעים בכל התקשרות שהיא. כל פעולותיו בעניין הפרויקט, נעשו מטעמה של החברה. המנהל הוסיף כי צירופו כנתבע אישי פוגע בעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת העומד בבסיס דיני התאגידים, והוא נעשה רק על מנת ללחוץ על החברה שלא כדין.
המנהל טען, כי רק במקרים חריגים של שימוש לרעה במסך ההתאגדות, מתירה הפסיקה נקיטת הליכים אישיים כנגד אורגן של חברה, וכי אחריות אישית ניתן להטיל על מנהל או בעל מניות, רק במקרים קיצוניים, עת שהופרה חובת ההגינות ותום הלב ונעשה מעשה בזדון או במרמה. הטענה כלפי המנהל בכתב התביעה, הינה כי היה מופקד על בניית הבית כחלק מניהול החברה, וכי התובעים פנו אליו בד בבד עם הפניה לחברה. אין בכך כדי להקים אחריות נזיקית. עוד נטען, כי תיקון ליקויי בניה נמצא באחריות מחלקת הבדק של החברה, ואיננו באחריות המנהל עצמו.

הרוכשים בתגובתם לבקשה, מציינים כי הבקשה איננה נתמכת בתצהיר כנדרש ודי בכך כדי להביא לדחייתה. לגופו של עניין, נטען כי אין מניעה להטיל אחריות אישית מכוח עוולת הרשלנות גם על נושא משרה בחברה.
הרוכשים פנו אל החברה והמנהל בצוותא בדרישה לתקן את הליקויים הרבים, החברה והמנהל התעלמו במפגיע מפניות אלו. המנהל חרג, לפי הטענה, מפעילות רגילה ושגרתית של נושא משרה, הוא היה מעורב בתהליך הבניה ובביצוע הכושל של התיקונים, והוא אף סירב באופן אישי למסור את הבית כאשר הרוכשים הגיעו עם מהנדס מטעמם לצורך בדיקתו. לפיכך, יש לחייב אותו באופן אישי.

המנהל בתשובתו, טען כי לא צירף תצהיר לנוכח העובדה שמדובר בטענות הנסמכות על כתב התביעה, אולם למעלה מן הצורך צירף תצהיר לתשובה, בו הוא חוזר על הטענה כי פעילותו הייתה רק כאורגן של החברה. הוא הוסיף בתשובה כי מתוקף תפקידו כמנהל, הוא נוכח מידי פעם באתרי בנייה, בא בדברים עם הלקוחות, אולם איננו נוטל חלק פעיל בבניה, ועיקר תפקידו הוא תפקיד של תיאום בין קבלני משנה ושאר תפקידים ניהוליים.

המצב המשפטי

ככלל, תורת האישיות הנפרדת של החברה יוצרת מסך בין החברה לבין מנהליה, עובדיה ובעליה. על דרך הכלל, כאשר פועלים אורגנים של חברה בשמה, הרי שאינם פועלים בשם עצמם, אלא מכוח תפקידם בחברה, ועל כן כל פעולתם במסגרת החברה מחייבת בדרך כלל את החברה, ולא אותם באופן אישי. עירוב בין זכויות וחובות של חברה לאורגנים הפועלים מטעמה, איננו רצוי והוא יביא לשיבוש המערכות העסקיות בחברה. יחד עם זאת, קובעים הדין וההלכה הפסוקה, כי במקרים חריגים ונדירים ניתן "להרים את המסך" בין החברה לאנשים הפועלים מטעמה.

פסק הדין המנחה לעניין הנסיבות המצדיקות "הרמת מסך" לאחר חקיקת חוק החברות, הינו ע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ (2005).
בעניין בן אבו, קבע כב' השופט רובינשטיין כי יש לגזור את הנסיבות המיוחדות בהן ניתן לבצע הרמת מסך ולהטיל אחריות אישית, מעקרון "תום הלב שהוא עקרון מלכותי החופה על המשפט הפרטי הישראלי כולו". בית המשפט מציין כי הגבול בין ניסיון של סוחר הנתון בקשיים להמשיך בעסקיו, לבין ניסיון לעשות כן תוך שימוש בטענת מרמה, הוא גבול עדין. ניהול עסק בצורה לא מתוכננת מספיק או לא שקולה אין די בו כדי להצדיק "הרמת מסך". כאשר ההתנהגות של בעל המניות גובלת בתחום הפלילי תוך פגיעה מכוונת שלא בתום לב, אז ניתן לבצע "הרמת מסך". ברע"א 6039/04 אורי לזשטיין נ' דוד עובדיה (2005), פסקה כב' השופטת פרוקצ'יה כי גם אחרי חקיקת חוק החברות, "הרמת מסך" תעשה במקרים חריגים בלבד, כאשר בעלי המניות ניצלו את עיקרון ההפרדה להשגת מטרה בלתי כשרה הכרוכה בפגיעה בזולת.

באשר להטלת אחריות על אורגן של חברה, מכח דיני החוזים, קבע כב' השופט דנציגר כי גם כאן ראוי לנקוט גישה מצמצמת. בעניין נשאשיבי (ע"א 313/08 עזמי נשאשיבי נ' איהאב רינראוי, (2010)), נקבע כי ככלל, הפרת חוזה על ידי חברה אינה מובילה להטלת אחריות וחבות אישית על האורגן או נושא המשרה הפועל בשמה של החברה (שם, פסקה 43). למעט מקרים יוצאי דופן של תרמית וכד', נושה שהתקשר עם החברה, אינו יכול לשטוח את טרונייתו כלפי החברה כנגד אורגן שלה. לשם תביעה אישית נגד אורגן, אין זה די להוכיח כי הופרה חובת תום הלב על פי מבחן אובייקטיבי, אלא יש להראות שעל האורגן או נושא המשרה רובץ אשם אישי, סובייקטיבי.לעומת זאת, שונים הדברים במישור הנזיקי: נושה נזיקי, אינו צריך להפגע מעצם העובדה כי חברה ביצעה את העוולה כלפיו. אין הצדקה להרמת מסך, אך יש הצדקה לנקיטת הדרך המתונה של הטלת אחריות אישית על מנהלים, אם הם עצמם באופן אישי, קיימו את יסודות האחריות בנזיקין. עם זאת, על המבקש להטיל אחריות אישית בנזיקין על אורגן או נושא משרה בחברה, מוטל נטל כבד להצביע על עילה ספציפית נגד האורגן או נושא המשרה, ולהניח תשתית, ממנה עולה כי האורגן או נושא המשרה קיים את יסודותיה של העוולה. אם לא כן, ניתן להיפרע מן החברה, אך לא מן האורגן או נושא המשרה (שם, פסקה 48).

בעניין הוט (ת"א (מח' ת"א) 2659/07 הוט מערכות תקשורת בע"מ נ' טבע הדברים (26.1.12)), הטיל כב' השופט שוהם אחריות אישית על מנהל ובעל מניות. עם זאת נקבע כי מדובר במקרים חריגים, ובדרך כלל שעה שמדובר בכשלון של חברה המהווה הפרת חוזה, אך לא מהווה עוולה הנעוצה באשם אישי, תוך ניצול מסך ההתאגדות, אין מקום, לא להרמת מסך ולא לחיוב אישי בגין הפרת החוזה. באותו עניין, כאשר מדובר היה במנהל שהוא גם בעל החברה, אשר פעל באופן אישי להמשך חובות החברה למרות מצבה, נקבעה לו אחריות אישית לחובותיה.במסגרת זו, בעניין ע"א 2792/03 אליעזר יצהרי ואח' נ' טל אימפורט בע"מ (2006), עוסק בית המשפט באחריות נזיקית של מנהל בתאגיד ונבדל מהאחריות החוזית, ומציין כי בכל מקרה: "אחריותו האישית של נושא משרה בחברה, שמקורה בחוזה שנטלה על עצמה החברה והפרה אותו, תוטל רק במקרים נדירים דוגמת תרמית" (שם, פסקה 9). אף בעניין רפאלי (ע"א 7991/07, שמעון רפאלי ואח' נ' שמואל רזין (2011)), נקבעה אחריות אישית על מנהל, אך העניין סוייג בכך שנושא משרה בתאגיד אינו יכול להסתתר מאחורי האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד, מקום בו ביצע הוא עצמו מעשה המנוגד להוראות הדין החלות עליו כלפי אדם אחר (שם, פסקה 22).

עוד בטרם חקיקת חוק החברות, עסקה הפסיקה באחריות האישית הנבדלת של אורגן בתאגיד, בעניין צוק אור (ע"א 407/89, צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ ו-3 אח' (25.10.1994)). הנשיא שמגר הדגיש, כי יש לצמצם בהטלת חובות של חברה על בעליה או מנהליה, מכח הרמת מסך, אולם אין הדבר מונע הטלת חבות נזיקית. נקבע כי קיימת חשיבות להטלת אחריות אישית בנזיקין לעומת אחריות אישית חוזית. הבחנה זו נובעת מאופיה של האחריות. האחריות החוזית מבוססת על חבות רצונית. נושה חוזי איננו כפוי להתקשרות חוזית עם חברה. אחריות נזיקית לעומת זאת, נכפית על המזיק הר כגיגית. התנאת התקשרות עם החברה בחיוב אישי של מנהליה - פירושה העברת נטל סיכון חדלות פרעון החברה מהנושה אל בעלי השליטה. נושה רצוני-חוזי, אשר התקשר עם החברה בלבד, אינו יכול לשטוח את טרוניתו כי החברה חדלת פרעון (להוציא, מקרים נדירים דוגמת תרמית (שם, פסקה 24-27)

בעבר הוטלה אחריות אישית על מנהל בחברת בניה (ע"א 725/78, בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' נגד יואל אורן ואח', פ"ד לה (4) 253 (1981)). כב' השופט שמגר קבע כי עובדת היותו של פלוני מנהל חברה ולפיכך אורגן שלה אינה מכרעת לעניין קביעת אחריותו האישית בנזיקין. יש לבחון אם העוולה בוצעה על-ידי אותו אדם כאורגן של חברה או כאדם פרטי. היותו אורגן של חברה אינו מקנה לו חסינות בנזיקין, אולם יש לבחון אם מעשיו או מחדליו האישיים מגבשים עוולה אזרחית. באותו עניין נקבעה אחריות אישית וחריגה של המנהל.